רשומות

מציג פוסטים מתאריך 2015

מחכה

מחכה לו לרגע לרגע בו הספק יעלם הפחד ילך האשמה תסתלק לה מחכה לו לרגע שלא יהיה בו יראה קינאה או פחד אימה מחכה לו לרגע לרגע בו הספק יתערער הפחד יקטן האשמה לא תהיה עוד הקינאה לא תכאיב והאימה תעלם מחכה לו לרגע לרגע בו גל אהבה מגיע ונשאר מנקה ומשאיר ביטחון, אמונה, בריאות פרנסה צחוק ילדים אמת ואחווה מחכה לו לרגע לרגע בו האהבה נשארת מרפאת מחברת מנקה משחררת מקלה על הנשמה שרק אליה מתאווה היא לזאת האהבה. מחכה לו לרגע

איך להשתחרר מתחושת העומס הבלתי נסבלת שמלווה את חיינו?

תמונה

עכשיו טוב

תמונה
הייתי ילדה מרמורקית. יענו ילדה משכונת מרמורק ברחובות. למרות שאף פעם לא ממש הרגשתי שייכת למרמורק. תמיד אמרו לי שהגבול של השכונה עובר בשטח של הבית שלנו. אז זה לא נחשב מרמורק. ואני גם לא ממש תימניה אמיתית.  אמא שלי מאוד בהירה עם עיניים ירוקות והיא דור שישי בארץ ויש גם משהו ספרדי. אבל לא ראו עליי. אני נראיתי כמו ילדה תימניה. הרגשתי מכוערת וגם שמנה וגם טיפשה.  את כל החבילה של סרטי הקולנוע האמרקיאיים עם הילדה הדחויה קיבלתי. לא יודעת איך העזתי להתאהב במלך הכיתה האשכנזי והתמדתי עם האהבה הזאת 6 שנים. מכיתה א' עד ו'... כולם כבר ידעו את זה. שאני מאוהבת בו. ידעתי שהם יודעים כי כשהמורה של כיתה ו' הושיבה אותי לידו כל הכיתה צעקה: אואואואווווו... והוא? מה הוא עשה? קינח את האף והראה לי מה יצא... איכס. אבל אני המשכתי.  המשכתי עוד שנה -שנתיים להתאהב בילדים שבכלל לא היה לי סיכוי איתם. רק בכיתה ט' בערך הבנתי. הבנתי שאני צריכה להתחיל לפגוע נמוך. אני ראויה להרבה פחות. הרבה פחות ממה שחשבתי שראוי להערכה בעולם הזה. שחור הוא פחות, תימני הוא פחות מי שלומד

הווה של כבוד, כבוד מהווה

תמונה
תני כבוד להווה שלך ובהווה שלי הרגע הוא של נשימה שאיפה ונשיפה הרפיה וידיעה גמורה שהמקום הוא נכון והידע לא חדש תני כבוד להווה שלך ובהווה שלי הרגע מחובר למי שאני ליקום מסביבי ואני יודעת הכל וגם לא יודעת כלום ממשיכה ממשיכה מקבלת מכילה לומדת שיעורים נמאס לי לפעמים! תני כבוד להווה שלך להיות לא להיות לברוח לגלות ללמוד מטעויות לחפש שוב מחדש ולמצוא אותו ב"עכשיו" נותנת כבוד להווה שלי נותנת כבוד לעצמי למי שמגיע מולי מקשיבה כמו לאוצר או אז מפסיקה הצפייה מתחילה האהבה נותנת כבוד להווה שלי מרפה סומכת יוצרת מתוך דחף כותבת מתוך רצון עוזבת כשלא נכון. החיים כאן ועכשיו מפגש להעצמת הטוב חיינו המפגש הקרוב ב 19/12 מוצ"ש במרחב נשימה בגדרה

ונשבר

תמונה
נשבר לי נשבר לי שאני מנסה ומצליחה להעמיד פנים כאילו אני מלכת העולם נשבר לי שאני מרגישה שאני לא יכולה להיות נזקקת, לא יכולה, תלותית ועלובה נשבר לי שאני לא מרגישה שאני יכולה לומר היי, היי, היי- גם לי קשה! לפעמים כל מה שאני רוצה זה להתלונן אבל אני מפחדת שיגידו לי לבחור אחרת שאני לא צריכה שכדאי לשים לב מה לשנות, להשתנות, למקד את המטרות. שיחפשו לי פתרונות וישאלו אותי על הוויות שיחפשו איך לעזור לי ולהוציא אותי מיד מהצרות. לפעמים כל מה שאני רוצה זה אוזן קשבת שתהיה מחוברת לאיזו מאמא אמפטית ואוהבת שתבין ותדע שנשים חזקות ומצליחות הן בעצם עמוק בפנים -ילדות שרוצות תשומת לב והקשבה שרוצות גם לפעמים להיות קטנות.

איך ומתי אפשר לפגוש אותי?

תמונה
שלום שמי רעות רסלר אני מטפלת רגשית ומעשית בנשים  מגיעות אליי נשים שרוצות להגדיל את ההערכה העצמית שלהן, לשפר את מערכת היחסים שלהן עם עצמן ועם האהובים שלהן, ולחיות חיים מלאי סיפוק בריאות ואושר. מה אני מציעה לכן? קבוצת פסיכודרמה לאמהות החל ממרץ ועד אוגוסט 2016 בימי שלישי בערב באזור רחובות קבוצה זו תאפשר לכן לברוא את המציאות שאתן חפצות בה- אם זו מציאות של חופש ושלווה או מציאות של עשייה והצלחה. או גם וגם :-)  ליווי אישי אחת לשבוע או שבועיים בבייתי ברחובות ההולנדית, בליווי תקבלנה הכלה, תמיכה, הכוונה ואנרגיה להתמודדות חיובית עם החיים מבחינה רגשית ופיזית ועם מה שהם מזמנים אל פתחנו. ניתן להגיע כשאנו במשבר עם עצמנו או עם הסביבה שלנו, אפשר ורצוי להגיע לפני זה כדי למנוע משברים גדולים או סבל גדול מידי.  השתתפות בהרצאות ללא תשלום בנושא העצמת הטוב בחיים, עקבו אחרי הפרסומים בדף העסקי שלי בפייסבוק: רעות שלומי רסלר- להעצמת הטוב בחיים מי אני ומה נסיוני? יזמת, מנחה, כותבת ומרצה הקמתי ואני מנהלת את " גדולה" ארגון לקידום נשים עצמאיות  שמונה קרוב ל 10 קבוצות בכל הארץ במקצועי אני

הרצאות וסדנאות- רעות רסלר

תמונה
על ההרצאה: על לידות ולהיות.  (לידה ככוח מניע לצמיחה) "היה מדהים!!! ! קודם כל ההרצאה עצמה, הדרך בה את מתארת את הדברים, היכולת לזהות את הלמידות שלך שם, להשאיר אותנו (למרות עייפות מטורפת) עירניות ובולעות כל מילה שלך. ואפילו מזילות דימעה (אני. אל תספרו...). וכמובן ההשראה הענקית שאת יוצרת. השרינג אח"כ- חויה חדשה מבחינתי (ובאמת שכבר היתי בכל כך הרבה פורמטים ותהליכים כאלו!) לא האמנתי שארצה להזכר בלידה של גיא, לא חשבתי שאראה בה העצמה או משהו שיקח אותי עוד צעד בהתפתחות שלי כרגע. אבל זה קרה!! בהתחלה כל מה שעבר לי בראש זה הלידה של גיסתי והשנה הראשונה איתו. לאט לאט בהנחיתך הצלחתי להתחבר ללידה ההיא ולראות איך מה שהבאתי שם משרת וישרת אותי בחיי בכל תחום!! כמה עוצמתי זה היה! !" אתי קרדוד, מושב גאליה. על ההרצאה: להדליק את החושך-  על התמודדות חיובית עם פחדים ודאגות. "סיפור החיים שלך הפתיע אותי  שהוא גם רגיל וגם יש בו התמודדות חשובה ומעניינת. וזה גרם לי לחשוב על זה שלפעמים יותר קל לקבל השראה מסיפורי חיים דרמטיים ולא רגילים ואז הנטייה להגיד ואוו, אבל בפועל הרבה

אמא

תמונה
אמא אמא אוהבת, אמא רכה, אמא נותנת אמא מכילה אמא אמא שלי אמא מלכה אמא מחבקת, אמא עונה, אמא סבלנית, אימא קשובה, אמא כועסת, אמא עצבנית, אמא כואבת, אמא מפחדת, אמא עצבנית, אמא צועקת, אמא בוכה, אמא אוהבת, אמא לא עונה, אמא כואבת, אמא קשה, אמא עוזבת אמא בוכה כל כולי אמא אמא אחת אמא שלפעמים מרגישה שעוד רגע היא מאבדת את עצמה אמא.

בת לוקחת אמא

בת: היי אמא, מה שלומך? אמא: היי, מה קורה? למה את לא מתקשרת אף פעם? בת: הנה, עכשיו התקשרתי. אמא: כן... רק עכשיו.... עד שאני לא מתקשרת את לא מתקשרת... בת: אמא, את רוצה לבוא איתי לסרט? אמא: את יודעת שיום חמישי היום! אני צריכה לנקות ולבשל! לאיזה סרט? מתי? בת: סרט מעניין, על ילדה שמספרת על חייה כבת לאמא חרדתית ואב סגור אמא: נשמע מעניין, אבל מתי זה? בת: עוד שעה אמא: אבל למה? למה הכל ברגע האחרון??? בת: אז לא נורא, בפעם אחרת אמא: מתי להיות מוכנה? בת: אגיע לאסוף אותך עוד 40 דק' אמא: טוב, טוב! ביי!! אמא: מה את בוכה? למה את בוכה? אז למה את מביאה אותי לסרטים כאלה שאת בוכה? בת: כי זה מרגש אמא: זה לא טוב לבכות יותר מידי, אחר כך יהיה לך כאב ראש בת: די! אמא! אמא: לי זה עושה כאב ראש בת: לך! לי זה נעים.... זה מרפא! זה טוב לשחרר.... בת: איך היה לך? אמא: בסדר, לא כל כך הבנתי, אבל בסדר בת: אבל נהנת? אמא: כן.. כן... בת: רוצה ללכת לאכול? אמא: כן בת: תוכלי לשמור על הקטנה שלי היום? אמא: היום לא בת: ומחר? מחר אני ממש צריכה. אמא: מחר כן בת: בסדר, אז ביי אמא: ב

היא זאת הדרך

תמונה
רגע מושלמת רגע אפסית אומרת חושבת טובה ענקית ורגע אחרי כאילו כמו כלום אשמה סובלת עליבות היקום. רגע הכל יכולה אלופה הכי יפה הכי טובה בשכבה ורגע אחרי מוטלת בבום נשכבת אפסית לא נחשבת מאום. לעשות את הכל עד הסוף כמו שצריך לא לאכזב לא למעוד לא לטעות, להחסיר להגיד שרע או קשה לא בא בחשבון לא להתלונן ולא דיכאון. עליה יאמרו כל יכולה מדהימה אשת חייל הכי טובה במדינה אישה של נתינה התמסרות ושפע. תמיד משקיעה כל כולה היא נותנת על עצמה אחרונה היא חושבת. לעשות את הכל או לא כלום היא אומרת שחור או לבן שני דרכים בלבד יש לה ועכשיו היא מחפשת את דרך האמצע הדרך שלה אל עצמה להיות פגיעה נהדרת עוצרת נושמת הדרך שלה אל עצמה נמצאה בדרך שלה החיפוש הוא הדרך הדרך זאת היא והיא זאת הדרך.

פשוט להיות

תמונה
פשוט להיות, להרגיש, להרפות להניח את הראש, לעצור מלעשות לשאוף אוויר פנימה לעסות את הראות לנשוף האנחות פשוט להיות. פשוט להיות, להרפות, להיכנע להודות בנזקקות ולבקש עוד אהבה להכיר בכאב, בבכי, באימה למות, להתפרק לעצור המלחמה. פשוט להיות היא מורכבת -הפשטות מבקשת היא את כל כולי מכלה את כוחותיי עוצרת עיסוקיי מביאה הריקנות. פשוט להיות, את נשמתי אני מרפאה חוזרת לרחם פנימה מתחילה מהתחלה והפעם ברכות, במסירות והגנה מבקשת שוב את אמא מבקשת אהבה.

אהבה זה כל הסיפור

תמונה
אהבה זה כל הסיפור דווקא את זה מקבלים כמובן מאליו אבל שם במובן מאליו הזה יש את כל התשובות לכאב, למחסור ולחולי ושוב ושוב ושוב אנו מתעלמים ושוב מחפשים תשובות במחקרים, במקומות רחוקים התשובה היא כאן- קרובה קרובה לכל אחד מאיתנו היא בפנים. מדוע זה ככה? מדוע אנו מבקשים לעצמנו סבל, חיפוש, מזור שגיע מבחוץ כשהכל זמין שריר וקיים בתוכנו? זה לא מתוך חוסר הידיעה כשאני מרצה מול אנשים הם לא עומדים מולי בפליאה מה שאני אומרת לא זר להם או חדש אבל בכל זאת אצל רובם ממשיך החיפוש אחרי שקט, אהבה ומזור- בחוץ. דרך הרפואה, דרך חברים או משפחה. בהרבה מן המקרים החיפוש מתחפש לאשמה. מאשימים את אמא או את אבא, את המצב, את השכנים. ואז מאוד קשה לחזור פנימה ולמצוא את השקט ואהבה שבפנים. נכון, יש כמה מאיתנו שחוו טראומות מאוד קשות ולעבר לחיפוש פנימי יציף כאב גדול עד בלתי נסבל אבל לא כך הדבר אצל רובנו אצל רובנו יהיה כאב, יהיה בפנים חוסר שקט, תהיה תחושת חוסר הספק או בשפת המורות: אי מימוש הפוטנציאל שלנו. ומשם, מהמקום הזה של אי שביעות הרצון מעצמנו נוכל לצמוח גבוה. אם נוכל לסבול את התחושה הזאת רק עוד ועו

על אהבה בושה ואובססיה

תמונה
איך זה יכול להיות שיום אחד באורך פלא או שלא, בעיה שסחבתי איתי שנים רבות, אולי מיום שאני זוכרת את עצמי, נעלמת? ילדה שמנמנה, צוחקת, קוראת וחולמת על אהבה. כזאת ילדה הייתי. בכל הפסיכודרמות שפגשתי את עצמי כילדה חזרתי להיות ביישנית ולא מדברת. בטח שלא יודעת איך אני מרגישה. צוללת לתוך עולם של ספרים דמיוני שעזר לי לשרוד רגעי פחד ובדידות נוראיים. אני זוכרת את עצמי כל לילה לפני השינה שואלת את עצמי שאלה אחת קבועה: מה זה העולם הזה? מי אני בתוכו? במשך היום היו לי מחשבות אובססיביות על אוכל. מתי אוכל כבר, מה אוכל? רק לא לאכול ליד אחרים. בכיתה ה' כבר ביקרתי בקביעות אצל דיאטנית וניסיתי לאכול רק כף קוטג' אחת בארוחת ערב. חלמתי על קוטג' ללא הגבלה. בכיתה ח' החתיך של הכיתה אמר לי שאני דובי וגם יש לי שפם מיד פצחתי בדיאטה. ומאז במשך כמעט 10 שנים הייתי יו יו. פעם רזה ופעם שמנה. פעם מאופקת ואוכלת מדוד ופעם זוללת ללא הפסקה, עד האבסה וכאב גדול. פעם הייתי חיה את החיים בהתלהבות ופעם חוזרת לתוך הספרים. פעם יפה ומלכת החברים ופעם מרגישה דחויה ומגעילה. פעם גאה בגופי ויוצאת איתו לעולם ופ

ועכשיו? מה עכשיו?

תמונה
אני זוכרת את המורה שלי בלימודי הפסיכודרמה בשנה ג' אומרת לי שאני צריכה לעבוד על נוכחות ומשהו בתוכי מתכווץ בכאב. קשה לי לשמוע שאני צריכה לעבוד על עוד משהו, אני? שתמיד קופצת לעבודה פנימית, שמוכנה ומזומנה בכל מצב לחקור, ללמוד ולהיפתח? יש לי עוד משהו לעבוד עליו? המורה צדקה צדק גדול. במשך שלוש שנים של לימודים קפצתי הרבה קפיצות בנג'י פסיכודרמטיות, התמסרתי ללימודים החווייתיים, שהיו מעין טיפול עצמי אינטנסיבי, מתוך ידיעה גמורה שזה המקום שלי לקבל את מה שאני צריכה קודם כל לחיי האישיים ואחר כך לעצמי כאשת מקצוע. יחד עם זאת הקושי שלי להכיל את מה שקורה לי ולאחרים סביבי היה גדול מאוד אותו קושי הוביל אותי להיות בעשייה אינטנסיבית מאוד דרכה יצרתי וניהלתי את הקריירה העצמאית שלי לותר על זה? אפילו לא חשבתי לכיוון, להיות בשקט עם עצמי ולנשום? כמעט היה בלתי אפשרי דאז היום, שלוש שנים אחרי, אני עומדת מול המסך הזה ושקט מן שקט פנימי ומנוחה בוטחת השיר של מוקי מתנגן בתוכי: "לב חופשי, היום הלב שלי חופשי בלי תוכניות בלי הבטחות הוא נקי משקרים, חף מגעגעוע, ערום" וא

רוצה להיות אני

תמונה
היי בוקר טוב אני בדודה. הכוונה שיש לי פלפל בטוסיק, אנרגיות עשייה, רוצה לנקות, לעשות, להרצות, לקפוץ, לצעוק, לשמוח ולהתלהב. וגם לכתוב. אז יצאתי מהבית להעניק לעצמי את השעתיים האלה כדי לכתוב. אחחח תענוג פעם הייתי מתנצלת על זה. נו, על זה.. שאני אש ופלפל, מדברת מהר, בולעת מילים, מלאת תשוקה, מתלהבת, אוהבת, חיה. היום אני משתמשת בזה בעבודה שלי וזה עובד נפלא. למרות שלפעמים יש עדיין שאריות של לנסות להיות משהו שאני לא. כמו למשל כשאני מנחה את קבוצות הפסיכודרמה שלי, לפעמים כשאני מנחה דמותה הנערצת של המורה המופלאה שלי עומדת מולי. יש לה מן יכולת הכלה אינסופית משולבת ברוך אמהי וניסיון של שנים וההנחיה שלה היא כמו נטולת אגו לחלוטין. יכולתי להיות על הבמה איתה משוחררת לחלוטין. יכולתי להיות ילדה בידיעה פנימית חזקה שלא ישפטו אותי על זה ואקבל בדיוק את מה שאני צריכה. כשאני התחלתי להנחות חשבתי שככה אני צריכה להיות כדי שחברות הקבוצה יבטחו בי. מן מנחה שקטה, רגועה, אמהית ואוהבת. זה שאב ממני המון אנרגיות. לנסות להיות משהו שאני לא. לכן פתחתי קבוצות פסיכודרמה רק פעם בשנה. ידעתי שכשאני מנחה קבוצת פסיכוד

שבת בבוקר

תמונה
שבת בבוקר לעיתים רחוקות כמו שקרה הבוקר, אני מצליחה להתעורר לפני כולן. זה קרה הבוקר, התעוררתי מאור התריסים הפתוחים, הקטנטונת שוכבת בגבה אליי מתנשמת נשימות של בת 10 חודשים מצוננת.  הקטנה בת ה 3 וחצי מתחת לזרועי השמאלית ורגליה מונחות על בטנו של האיש שאיתי בכל הסיפור הזה שנקרא משפחה.  לא זזתי. נשמתי עמוק ותהיתי אם כדאי לי לנסות לקום ולבלות כמה רגעים לבד עם עצמי לפני שכולן מתעוררות. ידעתי שהסיכוי קלוש ביותר, שאצליח להשחיל את זרועי מהקטנה ולחמוק מהקטנטונת בלי שהן יקראו לי בחזרה, ערות כמו הטיגריס דובר האנגלית של דייגו.  ידעתי ובכ"ז נפשי חשקה בפנטזיה של להתחיל את היום עם עצמי החשק היה גדול ממני והתחלתי בתזוזה קלה כדי לבדוק בעדינות, ואז הופ.. שלפתי את זרועי וחמקתי החוצה במהירות מהמיטה ששמורה רק לתימניות כמוני בידיעה שאני עובדת כאן רק על עצמי. עוד לא סיימתי להטיל את מיימיי בחדר השירותים המרוחק מחדר השינה,  וכבר קול קורא, עמוק וחזק כמו של מפקד סובייטי הזועק לחיילו. אהההההההההההההה היא קוראת לי רגע!! רגע!! רגע ליבי!! אני באה!! אני צועקת בלחישה כדי שלא להעיר את השנ