החיים כאן ועכשיו

אני זוכרת את המורה שלי בלימודי הפסיכודרמה בשנה ג' אומרת לי שאני צריכה לעבוד על נוכחות ומשהו בתוכי מתכווץ בכאב. קשה לי לשמוע שאני צריכה לעבוד על עוד משהו, אני? שתמיד קופצת לעבודה פנימית, שמוכנה ומזומנה בכל מצב לחקור, ללמוד ולהיפתח? יש לי עוד משהו לעבוד עליו? המורה צדקה צדק גדול. במשך שלוש שנים של לימודים קפצתי הרבה קפיצות בנג'י פסיכודרמטיות, התמסרתי ללימודים החווייתיים, שהיו מעין טיפול עצמי אינטנסיבי, מתוך ידיעה גמורה שזה המקום שלי לקבל את מה שאני צריכה קודם כל לחיי האישיים ואחר כך לעצמי כאשת מקצוע. יחד עם זאת הקושי שלי להכיל את מה שקורה לי ולאחרים סביבי היה גדול מאוד אותו קושי הוביל אותי להיות בעשייה אינטנסיבית מאוד דרכה יצרתי וניהלתי את הקריירה העצמאית שלי לותר על זה? אפילו לא חשבתי לכיוון, להיות בשקט עם עצמי ולנשום? כמעט היה בלתי אפשרי דאז היום, שלוש שנים אחרי, אני עומדת מול המסך הזה ושקט מן שקט פנימי ומנוחה בוטחת השיר של מוקי מתנגן בתוכי: "לב חופשי, היום הלב שלי חופשי בלי תוכניות בלי הבטחות הוא נקי משקרים, חף מגעגעוע, ערום" וא

היי בוקר טוב אני בדודה. הכוונה שיש לי פלפל בטוסיק, אנרגיות עשייה, רוצה לנקות, לעשות, להרצות, לקפוץ, לצעוק, לשמוח ולהתלהב. וגם לכתוב. אז יצאתי מהבית להעניק לעצמי את השעתיים האלה כדי לכתוב. אחחח תענוג פעם הייתי מתנצלת על זה. נו, על זה.. שאני אש ופלפל, מדברת מהר, בולעת מילים, מלאת תשוקה, מתלהבת, אוהבת, חיה. היום אני משתמשת בזה בעבודה שלי וזה עובד נפלא. למרות שלפעמים יש עדיין שאריות של לנסות להיות משהו שאני לא. כמו למשל כשאני מנחה את קבוצות הפסיכודרמה שלי, לפעמים כשאני מנחה דמותה הנערצת של המורה המופלאה שלי עומדת מולי. יש לה מן יכולת הכלה אינסופית משולבת ברוך אמהי וניסיון של שנים וההנחיה שלה היא כמו נטולת אגו לחלוטין. יכולתי להיות על הבמה איתה משוחררת לחלוטין. יכולתי להיות ילדה בידיעה פנימית חזקה שלא ישפטו אותי על זה ואקבל בדיוק את מה שאני צריכה. כשאני התחלתי להנחות חשבתי שככה אני צריכה להיות כדי שחברות הקבוצה יבטחו בי. מן מנחה שקטה, רגועה, אמהית ואוהבת. זה שאב ממני המון אנרגיות. לנסות להיות משהו שאני לא. לכן פתחתי קבוצות פסיכודרמה רק פעם בשנה. ידעתי שכשאני מנחה קבוצת פסיכוד

שבת בבוקר לעיתים רחוקות כמו שקרה הבוקר, אני מצליחה להתעורר לפני כולן. זה קרה הבוקר, התעוררתי מאור התריסים הפתוחים, הקטנטונת שוכבת בגבה אליי מתנשמת נשימות של בת 10 חודשים מצוננת.  הקטנה בת ה 3 וחצי מתחת לזרועי השמאלית ורגליה מונחות על בטנו של האיש שאיתי בכל הסיפור הזה שנקרא משפחה.  לא זזתי. נשמתי עמוק ותהיתי אם כדאי לי לנסות לקום ולבלות כמה רגעים לבד עם עצמי לפני שכולן מתעוררות. ידעתי שהסיכוי קלוש ביותר, שאצליח להשחיל את זרועי מהקטנה ולחמוק מהקטנטונת בלי שהן יקראו לי בחזרה, ערות כמו הטיגריס דובר האנגלית של דייגו.  ידעתי ובכ"ז נפשי חשקה בפנטזיה של להתחיל את היום עם עצמי החשק היה גדול ממני והתחלתי בתזוזה קלה כדי לבדוק בעדינות, ואז הופ.. שלפתי את זרועי וחמקתי החוצה במהירות מהמיטה ששמורה רק לתימניות כמוני בידיעה שאני עובדת כאן רק על עצמי. עוד לא סיימתי להטיל את מיימיי בחדר השירותים המרוחק מחדר השינה,  וכבר קול קורא, עמוק וחזק כמו של מפקד סובייטי הזועק לחיילו. אהההההההההההההה היא קוראת לי רגע!! רגע!! רגע ליבי!! אני באה!! אני צועקת בלחישה כדי שלא להעיר את השנ