החיים כאן ועכשיו

אהבה זה כל הסיפור דווקא את זה מקבלים כמובן מאליו אבל שם במובן מאליו הזה יש את כל התשובות לכאב, למחסור ולחולי ושוב ושוב ושוב אנו מתעלמים ושוב מחפשים תשובות במחקרים, במקומות רחוקים התשובה היא כאן- קרובה קרובה לכל אחד מאיתנו היא בפנים. מדוע זה ככה? מדוע אנו מבקשים לעצמנו סבל, חיפוש, מזור שגיע מבחוץ כשהכל זמין שריר וקיים בתוכנו? זה לא מתוך חוסר הידיעה כשאני מרצה מול אנשים הם לא עומדים מולי בפליאה מה שאני אומרת לא זר להם או חדש אבל בכל זאת אצל רובם ממשיך החיפוש אחרי שקט, אהבה ומזור- בחוץ. דרך הרפואה, דרך חברים או משפחה. בהרבה מן המקרים החיפוש מתחפש לאשמה. מאשימים את אמא או את אבא, את המצב, את השכנים. ואז מאוד קשה לחזור פנימה ולמצוא את השקט ואהבה שבפנים. נכון, יש כמה מאיתנו שחוו טראומות מאוד קשות ולעבר לחיפוש פנימי יציף כאב גדול עד בלתי נסבל אבל לא כך הדבר אצל רובנו אצל רובנו יהיה כאב, יהיה בפנים חוסר שקט, תהיה תחושת חוסר הספק או בשפת המורות: אי מימוש הפוטנציאל שלנו. ומשם, מהמקום הזה של אי שביעות הרצון מעצמנו נוכל לצמוח גבוה. אם נוכל לסבול את התחושה הזאת רק עוד ועו

איך זה יכול להיות שיום אחד באורך פלא או שלא, בעיה שסחבתי איתי שנים רבות, אולי מיום שאני זוכרת את עצמי, נעלמת? ילדה שמנמנה, צוחקת, קוראת וחולמת על אהבה. כזאת ילדה הייתי. בכל הפסיכודרמות שפגשתי את עצמי כילדה חזרתי להיות ביישנית ולא מדברת. בטח שלא יודעת איך אני מרגישה. צוללת לתוך עולם של ספרים דמיוני שעזר לי לשרוד רגעי פחד ובדידות נוראיים. אני זוכרת את עצמי כל לילה לפני השינה שואלת את עצמי שאלה אחת קבועה: מה זה העולם הזה? מי אני בתוכו? במשך היום היו לי מחשבות אובססיביות על אוכל. מתי אוכל כבר, מה אוכל? רק לא לאכול ליד אחרים. בכיתה ה' כבר ביקרתי בקביעות אצל דיאטנית וניסיתי לאכול רק כף קוטג' אחת בארוחת ערב. חלמתי על קוטג' ללא הגבלה. בכיתה ח' החתיך של הכיתה אמר לי שאני דובי וגם יש לי שפם מיד פצחתי בדיאטה. ומאז במשך כמעט 10 שנים הייתי יו יו. פעם רזה ופעם שמנה. פעם מאופקת ואוכלת מדוד ופעם זוללת ללא הפסקה, עד האבסה וכאב גדול. פעם הייתי חיה את החיים בהתלהבות ופעם חוזרת לתוך הספרים. פעם יפה ומלכת החברים ופעם מרגישה דחויה ומגעילה. פעם גאה בגופי ויוצאת איתו לעולם ופ