עכשיו טוב

הייתי ילדה מרמורקית.

יענו ילדה משכונת מרמורק ברחובות. למרות שאף פעם לא ממש הרגשתי שייכת למרמורק.

תמיד אמרו לי שהגבול של השכונה עובר בשטח של הבית שלנו. אז זה לא נחשב מרמורק.

ואני גם לא ממש תימניה אמיתית. 

אמא שלי מאוד בהירה עם עיניים ירוקות והיא דור שישי בארץ ויש גם משהו ספרדי.

אבל לא ראו עליי. אני נראיתי כמו ילדה תימניה.

הרגשתי מכוערת וגם שמנה וגם טיפשה. 

את כל החבילה של סרטי הקולנוע האמרקיאיים עם הילדה הדחויה קיבלתי.

לא יודעת איך העזתי להתאהב במלך הכיתה האשכנזי והתמדתי עם האהבה הזאת 6 שנים. מכיתה א' עד ו'...

כולם כבר ידעו את זה. שאני מאוהבת בו.

ידעתי שהם יודעים כי כשהמורה של כיתה ו' הושיבה אותי לידו כל הכיתה צעקה: אואואואווווו...

והוא? מה הוא עשה? קינח את האף והראה לי מה יצא...

איכס.

אבל אני המשכתי. 

המשכתי עוד שנה -שנתיים להתאהב בילדים שבכלל לא היה לי סיכוי איתם.

רק בכיתה ט' בערך הבנתי.

הבנתי שאני צריכה להתחיל לפגוע נמוך. אני ראויה להרבה פחות.

הרבה פחות ממה שחשבתי שראוי להערכה בעולם הזה.

שחור הוא פחות, תימני הוא פחות

מי שלומד מחוץ לבית ספר קציר הוא פחות

מי שלא מסיים בגרויות הוא פחות

מי שלא רוכש מקצוע כאקדמאי הוא פחות

מי שלא עובד הוא פחות...

אז עבדתי. כמעט תמיד עבדתי.

מגיל 12 עבדתי ומכיתה י' עבדתי כמעט כל יום כמלצרית בגן אירועים או בבית קפה אחרי בית הספר.

החיים שלי היו או בפול ווליום או במיוט

או שהייתי בהיי וכייף וצחוקים או שקט של דיכאון.

לא היה לי חבר למרות שמאוד רציתי ודמיינתי והתפללתי לאהבה

והחלום שלי היה לברוח.

לעבור בית, לצאת ממרמורק, מישראל, מהגוף שלי.

הייתה ילדה מצחיקה וצוחקת. אוף כמה אהבתי לצחוק.

אהבתי ללכת לבנות דודות שלי בראש השנה, ובכל החגים וגם בשבתות ולצחוק איתן.

אוף כמה צחקתי בתור ילדה. צחוק כזה מתגלגל ובלתי ניתן לעצירה.

לפעמים אני מתגעגעת לצחוק הזה, שלא היה צריך יותר מאיזה דבר שטות או פרצוף מצחיק כדי להתחיל ולא להסתיים.

וקראתי.

צחקתי וקראתי בתור ילדה. תולעת ספרים. גלילה רון פדר, סמדר שיר, קופיקו, רומנים רומנטיים ספרות שואה.

בלעתי ספרים.

לא חשבתי מעולם שאעז לרצות להיות סופרת. שאעזור לנשים כותבות לשווק את הספרים שלהן.

חלמתי להיות דיילת אוויר, לטוס בכל העולם, להכיר ארצות רחוקות ותרבויות שונות, נופים אקזוטיים ובעיקר להכיר אנשים שונים ממני ושהם יכירו אותי.

כילדה אמרתי שאני לא אתחתן עד גיל 30.

וכאישה צעירה דמיינתי את עצמי כאשת קריירה וגם כמטפלת.

בכלל החלום שלי, בסודי סודות, ביני לבין עצמי, היה לעשות את העולם לעולם טוב יותר. שיהיה יותר טוב. יותר טובים ופחות רעים.

רוע הכאיב לי. ריסק לי את הלב.

חגגתי השנה יום הולדת 38

בשנה האחרונה, בעיקר אחרי הלידה שלי ליבי, בתי השלישית, לידה שהייתה כמו לידה מהחלומות, הסתכלתי אחורה על חיי והבנתי שהגשמתי את כל חלומותיי. מילדות. ושאני עוזרת גם לאנשים אחרים להגשים את החלומות שלהם.

אבל זה על אמת ולא כסלוגן.

לפעמים אני נזכרת בחיי לפני שהם היו מאושרים בצורה תמידית כמו היום

את זה שלא האמנתי להרבה דברים טובים ששמעתי, קראתי או הגיעו אל פתחי. לא האמנתי שיש כזה טוב.

אבל יש. יש טוב ויש גם טוב מאוד.

והוא אכן מגיע מבפנים. כמו בכל הקלישאות הידועות.

שווה להמשיך לחפש את הטוב הפנימי הזה.

אני אומרת לכן- הוא קיים.

ממני באהבה

רעות