החיים כאן ועכשיו

היא קמה לינוק לפני 6 בבוקר ומאז אני לא מצליחה להרדם המחשבות שוב רצות ואני מצליחה להשקיט אותם אבל הלב ערני ואוהב. התרגשות. מהחיים. מהעשייה. מהלמידה היומיומית מהמחזוריות של הרגשות, מהאיזון שהולך ובא ומהידיעה החזקה שהנה אני שוב צומחת. מבפנים. מאז שליבי שלי נולדה, לפני שנה וחודשיים, הלב מלא באהבה, יש לי אומץ לחיות יותר באהבה הלידה שלה הבהירה לי שאהבה זה מה שצובע כאן את חיי, ממלא אותם באפשרויות, בשמחה ובבריאות אז בחרתי ללכת על אהבה, עם אהבה באהבה. יש לזה מחיר. לפעמים היא נעלמת לי לחלוטין, האהבה. ואז יש כעס ועלבון וכאב וסבל וכשתקופה כזאת נגמרת היא מגיעה שוב האהבה אבל הפעם בעצמה יותר גדולה, יותר נוכחת, ממלאת. אז ככה אני הבוקר. לא יכולה לשמור אותה רק לעצמי. יושבת להקליד. השמיים עדיין חשוכים. אני נזכרת במילים לא נעימות שאמרו לי בשנה האחרונה בעקבות ההגדלה של החשיפה שלי כאשת מקצוע. זה התחיל בהרצאה שנתתי לאמהות אחרי לידה לפני שנה- מישהי אמרה לי שם "את קצת תמימה, את לא חושבת?" עניתי לה שכן. יש בי מן התמימות. זה לא הבהיל אותי המילים שלה, או אולי כן הבהיל קצת, לשניה ורבע וא