שבתי אל אוצרותיי
שבה אל אוצרותיי וכותבת את עצמי בשביל עצמי. הכתיבה שגילתי בזכות מלחמת המפרץ בגיל 12, הכתיבה שאיפשרה לי לכתוב את סודות סודותיי, אפשרה לי לבטא את כל הדברים שגיליתי על עצמי ועל תחושותיי בימיי בגרותי וגרמו לי לבושה גדולה ותחושת בדידות ואשמה. הדברים התמימים הללו, שכל נערה חווה, שהם כל כך נורמלים, כל כך נורמלים! יש בי כעס שלא דיברו איתי על זה בפתיחות, שלא אמרו לי שזה בסדר. גם היום זה קורה... כל המחשבות שאני סוחבת איתי על עצמי, כאילו רק לי יש צורך כזה או אחר ורק אני מתביישת להוציא אותו החוצה. כאילו רק אני רוצה תשומת לב ואהבה. כאילו רק אני נפגעת ונעלבת. ורק אני מרגישה גאווה ותחושת עילוי. לא רק אני רבותיי. לא רק אני. גם אתן. גם אחרים. גם כולנו. להציע משהו ולפחד להעמיס, לפחד ממה שיגידו עליי, ממה שישחבו על ילדותיי שיראו לי, שיאמרו לי, שיבקרו אותי. זה ה- פחד- שאני מסכימה להתגבר עליו בכל יום כדי לגדול עוד קצת זה ה-פחד- שאני מסכימה להתמודד איתו בכל יום כדי להמשיך בדרך שלי כדי ליזום הרצאה, ושוב ליזום ושוב ליזום לכתוב את עצמי בה, להזמין נשים, להזמין ולהזמין. ולפעמים זה עובד ולפעמים פחות.