החיים כאן ועכשיו

הייתי רוצה שכל פעם שתעלה בי חרדה לגבי הקיום שלי אני אזכר בסיפור הזה: סיפור הריונה ולידתה של גלי שלי שחוגגת היום יום הולדת ארבע. הסיפור הזה יזכיר לי שיש ניסים וקסמים בעולם, ואת יכולתנו להביא אותם לידי התרחשות מקסימה ומרגשת ויש יאמרו, וגם אני אמרתי את זה בזמנו- מטורפת. כי כנראה שטירוף הוא גם חלק מקיומנו. באחת הבדיקות שעשיתי בהריונה של גלי התברר שיש לי שליית פתח בליווי הריון שקיבלתי ממיילדת הבית, רונית קופליס, היא שאלה אותי מדוע יש לי שליית פתח, והתכוונה מדוע חסומה דרכה של התינוקת החוצה לעולם? עניתי לה במהירות, אפשר לומר שיריתי את התשובה בהקלה משחררת: "כי אין לי זמן... איך אכניס תינוקת ללוז הצפוף שלי? הקריירה שלי בצמיחה, אני מאוהבת לחלוטין בילדה שכבר יש לי, איפה ואיך אכניס תינוקת לחיים שלי??!!" אוף.. זה היה משחרר להגיד את מה שהרגשתי באמת ולעלות אותו למודעות. עכשיו כשאני יודעת שאני לא באמת מרגישה שיש מקום לילדה נוספת בחיי אני יכולה להתחיל לעשות לה מקום. וכך התחלתי לעשות. הפסקתי לעבוד בערבים והתחלתי לחשוב עליה, לעכל את קיומה בחיי, לדבר אליה, ממש לשוחח אית

רק לחשוב על כמות הנשים שאולי קוראות אותי עכשיו ואני מסוגלת להפסיק להקליד מהפחד. או להמשיך תוך כדי שאני מזכירה לעצמי שאני זה לא הסיפור פה. האור שאעביר הלאה דרך הסיפור שלי, הוא הסיפור. ויש לי זכות גדולה להעביר את האור הזה הלאה. אז בבקשה רעותי, צאי מתוך הפחד של עצמך,ותני דרור למילים. סבבה? סבבה. נראה לי שמאז שאני זוכרת את עצמי פחדתי ממה שיחשבו עליי, בעיקר פחדתי שיחשבו עליי את מה שחשבתי אני על עצמי ללא הרף: אני שמנה, גדולה, אגרסיבית, מדברת יותר מידי ותופסת מלא מקום. אז עם השנים הקטנתי. הקטנתי את עצמי וצמצמתי למינימום האפשרי. כדי שלא להפריע או להעמיס על מי שלידי. רק שלא להעמיס... אאוץ' היום כאשת עסקים ומטפלת בפסיכודרמה אני עדיין פוגשת את הפחד הזה, ועוד כל פעם מחדש. יא ראבאק. הנטיה הטבעית שלי היא לקדם אחרות ואחרים, לשווק מוצר או שרות מסוים שהוא לא "אני". זה בקלות ובפשטות ואני בטוחה שרבות מכן מזדהות איתי. אבל לשווק את פרי בטני, מוחי ונשמתי? לשווק את קבוצות הפסיכודרמה שלי, את ההרצאה שלי? את עצמי כמנכ"לית של ארגון גדולה לקידום נשים עצמאיות? אתן יו