החיים כאן ועכשיו

פסטיבל לכאורה מסיבה, אירוע, הפקה עוד יום של כייף אבל בשבילי, היוצרת והמפיקה, היזמת והמנחה, המתרגשת והמרוגשת זה הרבה יותר מכל הגדרה או אוסף אחר של מילים. ובכל זאת אני יושבת הבוקר להעניק לעצמי את רגעי החסד כדי לכתוב לעכל, לעבד, לשתף. אתחיל מהמדיטציה שעשיתי בשבע וחצי בבוקר, רגע לפני שהגעתי לאתר הפרסדנות, שם התקיים הפסטיבל, זה שעמלתי על קיומו חודשיים והתאפשר והיה כמו שהוא בזכות חיים שלמים והרבה יותר מכך. אני יושבת בשדה ליד הכניסה, נושמת נשימות עמוקות, ושמה לב למה שעולה בראשי ובליבי. פחד.. מה זה הפחד הזה? פחד לאכזב. מפחדת פחד גדול לאכזב את בעלות הדוכנים וגם את המנחות. אבל בעיקר את בעלות הדוכנים שהגיעו עם יצירותיהן ומרכולתן, שהעמיסו ותכף יפרקו, שנסעו כברת דרך ארוכה, מצפון, דרום ומזרח הארץ, שכתבו את ליבן לתוכך ספר, ששילמו לי 250 שח על דוכן... מפחדת לאכזב אותן, שלא יקנו, שלא יכסו ושלא יהיו מספיק נשים, כפי שהן ציפו ורצו. והמנחות... שלא יגיעו מספיק משתתפות לסדנאות. הציפור לידי מצפצפצת ללא הרף, כמו מן מקדחה, אכזבה אכזבה אכזבה היא אומרת... ואני עם זה. עם התחושה. מאפשרת לעצמי להיות

פעם לא האמנתי ולא רציתי להאמין בזה שאפשר להיות מאושרים בלי הגשמה של מטרה חיצונית זה היה נשמע ונראה לי לא כייף, אולי פחדתי שאושר שכזה שיגיע מבפנים יגרום לי לוותר על כל הכייף החיצוני שאני אוהבת לעשות. וחוץ מזה איך אני יכולה לאהוב את עצמי כשאני נראית ככה? או כשאין לי את זה ואת זה? הייתי מלאה בתנאים ובאמונות לגבי איך חיי וחייהם של אחרים צריכים להיות ולהראות. ושזה לא שהיום אני משוחררת מכל זה ממש לא. אז מה היום? היום יש פחות כזה ויותר אושר מממלא שמגיע מבפנים. קלישאה נכון? אבל אמיתית ונוכחת. נראה לי שהיום תנו לי להיות אני כמו שאני עם האשמה שמידי פעם צצה, עם העצבים שמרימים ראשם, עם זה שלפעמים אני לא אני. אבל, וזה אבל גדול,  גם עם כל האהבה שיש בי, לעולם, לאחרים ולעצמי- איזה כייף, אני לא צריכה להתאפק יותר עם האהבה וההתלהבות שבי! לכל כולי אני מאפשרת לעצמי להיות! לכל כולי! איזה שחרור, כמה חופש! ואת כל זה אני הולכת לחגוג אתכן בשישי הזה בפסטיבל גדולה כל זה אני הולך לעבור אליכן הלאה, דרך מעט מילים ובאמצעות הרבה עשייה ואנרגיה ממלאת ומטעינה וטובה שתלך אתכן הלאה, לחיים שלכן.  השנה צוות הפסטיבל הוא אוסף