גם אני אלכס
קסמים שקורים כל יום מחדש מראים לי שאני בדרך הנכונה כאב שמגיע, מבליח ושוב מתעצם מכוון אותי בחזרה אל תוך עצמי לכל כולי אני שלמה. וואלה, אוגוסט, יום שישי בצהריים, אחרי שבועיים מ-ט-ו-ר-פ-י-ם של אריזות, מעבר בית ופריקה, האיש שלי פרגן לי כמה שעות לעצמי בלי הילדות. כבר שבוע אני בקושי ישנה, מסתגלת למרחב החדש והיפיפה שסביבי. שומעת את צפצפוף הציפורים השלוות... אפילו ציוץ הציפורים כאן נשמע שלוו יותר, ואנחנו חמש דקות מעזה. זה קטע, השלווה היפה הזאת, הפסטורלית, חמש דקות מעזה. כמו בחיים, הא? :-) תמיד האור מגיע מיד אחרי החושך, קיים כל כך סמוך אליו. (או שאולי עזה היא לא רק חושך? ) פעם זה לא היה כך עבורי, החושך היה כמו מנהרה אינסופית. הייתי עומדת בפיתחה ולא רואה את הסוף. עד שהיה מגיע האור. ואז שוב- שמחה, הילולה, אופטימיות, חברים וכייף לחיות. ושוב, עומדת בפתח מנהרה שחורה, ביקורת, אשמה ופחד תהומי, ואז אור וחוזר חלילה. במבט על של אחת שעוד מעט חוגגת 39 שנים, מהיום שנולדתי עד היום מה שקרה, בין היתר, זו הצטמצטמות של הזמן בין החושך לאור. הרבה יותר קל לי היום לעבור ממצב חשוך למצב מואר. עד שזה