החיים כאן ועכשיו

עברתי השנה התפתחות רוחנית משמעותית התחלתי להבין שכוחם של מעשים הוא מוגבל וכוחה של הרוח הוא אינסופי והנה  היום, בצהריי יום שישי כשהכל בסדר, נקי, ישן או שלוו מסביבי כשאין לי סיבה נראית לעין לדאגה, חרדה או תסכול אני נאלצת לתרגל את התובנה הזאת שרכשתי השנה. אין סיבה לדאגה... מה זאת אומרת אין? הן יושבות כאן מולי ורואות טלווזיה הרבה יותר מידי. זו סיבה לדאגה? לא ממש. רעות יקירתי, אני אומרת לעצמי... הכל טוב, את מבורכת. תכילי את הנחת שעוטף אותך את ליבך את בייתך ואת יקירייך. אבל אבל אבל אני לא מכירה נחת. אני מכירה ניכור, אני מכירה תסכול, לחץ ופחד. נחת? מה עושים איתו? את מכירה כבר, מכירה היטב. מקבלים אותו. כפי שהוא. הנה, יש לי עוד משהו.. הכסף. הפרנסה. עדיין לא בשפע כפי שהיא צריכה להיות. הפער בין מי שהפכתי להיות, מנהיגה, יוצרת, משפיעה... להכנסות בחשבון העסקי שלי. אוקיי... את על זה נכון? כן אני עונה. אני על זה. וכדי שזה יתגשם מה חשוב שתעשי? שאנוח, שאקבל. הכוונה הטובה מאפשרת לי לדייק כל יום את ההתנהלות שלי. אני ראויה לשפע כלכלי. אני ראויה לפרנסה בזכות העיסוק שלי. אוקיי,...

פסטיבל לכאורה מסיבה, אירוע, הפקה עוד יום של כייף אבל בשבילי, היוצרת והמפיקה, היזמת והמנחה, המתרגשת והמרוגשת זה הרבה יותר מכל הגדרה או אוסף אחר של מילים. ובכל זאת אני יושבת הבוקר להעניק לעצמי את רגעי החסד כדי לכתוב לעכל, לעבד, לשתף. אתחיל מהמדיטציה שעשיתי בשבע וחצי בבוקר, רגע לפני שהגעתי לאתר הפרסדנות, שם התקיים הפסטיבל, זה שעמלתי על קיומו חודשיים והתאפשר והיה כמו שהוא בזכות חיים שלמים והרבה יותר מכך. אני יושבת בשדה ליד הכניסה, נושמת נשימות עמוקות, ושמה לב למה שעולה בראשי ובליבי. פחד.. מה זה הפחד הזה? פחד לאכזב. מפחדת פחד גדול לאכזב את בעלות הדוכנים וגם את המנחות. אבל בעיקר את בעלות הדוכנים שהגיעו עם יצירותיהן ומרכולתן, שהעמיסו ותכף יפרקו, שנסעו כברת דרך ארוכה, מצפון, דרום ומזרח הארץ, שכתבו את ליבן לתוכך ספר, ששילמו לי 250 שח על דוכן... מפחדת לאכזב אותן, שלא יקנו, שלא יכסו ושלא יהיו מספיק נשים, כפי שהן ציפו ורצו. והמנחות... שלא יגיעו מספיק משתתפות לסדנאות. הציפור לידי מצפצפצת ללא הרף, כמו מן מקדחה, אכזבה אכזבה אכזבה היא אומרת... ואני עם זה. עם התחושה. מאפשרת לעצמי להיות...

הייתי רוצה שכל פעם שתעלה בי חרדה לגבי הקיום שלי אני אזכר בסיפור הזה: סיפור הריונה ולידתה של גלי שלי שחוגגת היום יום הולדת ארבע. הסיפור הזה יזכיר לי שיש ניסים וקסמים בעולם, ואת יכולתנו להביא אותם לידי התרחשות מקסימה ומרגשת ויש יאמרו, וגם אני אמרתי את זה בזמנו- מטורפת. כי כנראה שטירוף הוא גם חלק מקיומנו. באחת הבדיקות שעשיתי בהריונה של גלי התברר שיש לי שליית פתח בליווי הריון שקיבלתי ממיילדת הבית, רונית קופליס, היא שאלה אותי מדוע יש לי שליית פתח, והתכוונה מדוע חסומה דרכה של התינוקת החוצה לעולם? עניתי לה במהירות, אפשר לומר שיריתי את התשובה בהקלה משחררת: "כי אין לי זמן... איך אכניס תינוקת ללוז הצפוף שלי? הקריירה שלי בצמיחה, אני מאוהבת לחלוטין בילדה שכבר יש לי, איפה ואיך אכניס תינוקת לחיים שלי??!!" אוף.. זה היה משחרר להגיד את מה שהרגשתי באמת ולעלות אותו למודעות. עכשיו כשאני יודעת שאני לא באמת מרגישה שיש מקום לילדה נוספת בחיי אני יכולה להתחיל לעשות לה מקום. וכך התחלתי לעשות. הפסקתי לעבוד בערבים והתחלתי לחשוב עליה, לעכל את קיומה בחיי, לדבר אליה, ממש לשוחח אית...