על אהבה בושה ואובססיה

איך זה יכול להיות שיום אחד באורך פלא או שלא, בעיה שסחבתי איתי שנים רבות,
אולי מיום שאני זוכרת את עצמי, נעלמת?

ילדה שמנמנה, צוחקת, קוראת וחולמת על אהבה. כזאת ילדה הייתי.
בכל הפסיכודרמות שפגשתי את עצמי כילדה חזרתי להיות ביישנית ולא מדברת. בטח שלא יודעת איך אני מרגישה.
צוללת לתוך עולם של ספרים דמיוני שעזר לי לשרוד רגעי פחד ובדידות נוראיים.
אני זוכרת את עצמי כל לילה לפני השינה שואלת את עצמי שאלה אחת קבועה:
מה זה העולם הזה? מי אני בתוכו?
במשך היום היו לי מחשבות אובססיביות על אוכל. מתי אוכל כבר, מה אוכל?
רק לא לאכול ליד אחרים.
בכיתה ה' כבר ביקרתי בקביעות אצל דיאטנית וניסיתי לאכול רק כף קוטג' אחת בארוחת ערב.
חלמתי על קוטג' ללא הגבלה.
בכיתה ח' החתיך של הכיתה אמר לי שאני דובי וגם יש לי שפם
מיד פצחתי בדיאטה.
ומאז במשך כמעט 10 שנים הייתי יו יו. פעם רזה ופעם שמנה. פעם מאופקת ואוכלת מדוד ופעם זוללת ללא הפסקה, עד האבסה וכאב גדול.
פעם הייתי חיה את החיים בהתלהבות ופעם חוזרת לתוך הספרים.
פעם יפה ומלכת החברים ופעם מרגישה דחויה ומגעילה.
פעם גאה בגופי ויוצאת איתו לעולם ופעם מסתירה מתביישת.
מתביישת עד מוות. עד רצון להעלם.
התחלתי שירות צבאי כמעט 90 קילו, סיימתי אותו 65 קילו.
ואז מתישהו נסעתי להודו.
לא חזרתי מהודו. החזירו אותי.
לשמחתי גם כשאיבדתי לכמה חודשים את שפיותי שמרתי על שליטה והלכתי לטפל בעצמי מיוזמתי.
זו הייתה תקופה של כאב גדול, בושה תהומית על מה שקרה לי, בדידות צורבת ופחד שלא אחזור להיות נורמלית.
מצד שני היה געגוע לתחושת ההקשרים, היכולת והאהבה שחוויתי כמשוגעת.
כשעברתי את התקופה הזאת הבנתי דבר אחד בלבד
אני לא חיה את חיי בצורה נכונה.
ואז התחילה דרך חדשה של מודעות. עזבתי את הדיאטות ועברתי לבולימיה.
הצרות לא נגמרו.
שנות ה 20. אני מרגישה טוב יותר עם עצמי. נוסעת לעבוד בניו יורק, מתחילה ללמוד באוניברסיטה.
מוקפת בחברים ועדיין מרגישה לבד. משוועת לאהבה.
הבולימיה לא קשה. פעם בשבוע או שבועיים. אבל היא שם.
זלילה עד האבסה והקאות. תחושת גועל וביקורת גדולה.
מחשבות אובססיביות על אוכל. פחות מהעשור הקודם של חיי, אבל זה עדיין שם.
קרוב לגיל 30 הכרתי את הפרטנר האהוב שלי לחיים ועשיתי איתו 3 ילדות.
אני זוכרת שחשבתי שלא אעשה ילדות עד שאפתור את בעיית האוכל שלי.
כשהוא הגיע עם האהבה המתמסרת שלו- הבולימיה עזבה בהדרגה.
כשהפכתי לאמא ידעתי שאני לא רוצה להעביר את הסבל הזה הלאה לילדותיי
אבל זה לא הצליח לי מיד. בתחילה הגבלתי ושלטתי בצורה קיצונית במה שנכנס לביתי הראשונה לפה
אחר כך לא הגבלתי בכלל והיום אני בשמחה משתפת שאני במקום של איזון. של שלמות. שמידי פעם מתערערת וזה גם זה בסדר.
מה שיש כאן בבית זו קבלה.
קבלה של כל ילדה באשר היא
קבלה של כל אחד מאיתנו ההורים- הוא ואני- באשר הננו.
עם חשקים ואובססיה או בלי.
אנחנו אנושיים. יש כאן רגעים בלתי נסבלים של כעס, תסכול ועצבים
לצד אהבה גדולה, אמפתיה והקשבה.

ויש לי כבר תשובה על השאלה שחזרה ונשנתה בראשי כל לילה לפני השינה כילדה
אני זה העולם והעולם זה אני.
ויש בו בעולם הזה אהבה גדולה.

שלכן,
רעות
מפגשים להעצמת הטוב בחיים
פרטני ובקבוצות.
rayshlomi@gmail.com

המפגש הקרוב ב 19/12 במרחב נשימה בגדרה.