שבתי אל אוצרותיי
שבה אל אוצרותיי וכותבת את עצמי בשביל עצמי.
הכתיבה שגילתי בזכות מלחמת המפרץ בגיל 12, הכתיבה שאיפשרה לי לכתוב את סודות סודותיי, אפשרה לי לבטא את כל הדברים שגיליתי על עצמי ועל תחושותיי בימיי בגרותי וגרמו לי לבושה גדולה ותחושת בדידות ואשמה.
הדברים התמימים הללו, שכל נערה חווה, שהם כל כך נורמלים, כל כך נורמלים!
יש בי כעס שלא דיברו איתי על זה בפתיחות, שלא אמרו לי שזה בסדר.
גם היום זה קורה... כל המחשבות שאני סוחבת איתי על עצמי, כאילו רק לי יש צורך כזה או אחר ורק אני מתביישת להוציא אותו החוצה. כאילו רק אני רוצה תשומת לב ואהבה. כאילו רק אני נפגעת ונעלבת. ורק אני מרגישה גאווה ותחושת עילוי.
לא רק אני רבותיי. לא רק אני.
גם אתן. גם אחרים. גם כולנו.
להציע משהו ולפחד להעמיס, לפחד ממה שיגידו עליי, ממה שישחבו על ילדותיי
שיראו לי, שיאמרו לי, שיבקרו אותי.
זה ה- פחד- שאני מסכימה להתגבר עליו בכל יום כדי לגדול עוד קצת
זה ה-פחד- שאני מסכימה להתמודד איתו בכל יום כדי להמשיך בדרך שלי
כדי ליזום הרצאה, ושוב ליזום ושוב ליזום
לכתוב את עצמי בה, להזמין נשים, להזמין ולהזמין. ולפעמים זה עובד ולפעמים פחות.
ויש רגעי ייאוש ויש רגעי הצלחה ותחושת מלאות אינסופית.
אכשהוא השנה אני מרגישה שאני מתחילה כל מיני יוזמות חדשות שלא צולחות או שאני לא מתמידה בהן, תלוי איך אני שופטת את זה.
התחלתי לפני כחצי שנה עם ההרצאה "החיים כאן ועכשיו- להעצמת הטוב בחיינו" עשיתי עד לפני כחודש 15 מפגשים. מיוזמתי. ציפיתי שאחרי 15 הרצאות יהיו עשרות נשים בקהל.
בפועל בכל מפגש הגיעו כמה בודדות.
באחד המפגשים הייתי אני מול עצמי. באחד אחר הייתה רק מישהי אחת. באחרים היו בין 4-8 נשים. התעייפתי. הפסקתי נכון לעכשיו. יכול להיות שהייתה צריכה לעצור לדייק- ניסיתי לעשות זאת ועשיתי זאת. יכול להיות שהייתי צריכה להשקיע כסף בשיווק ההרצאה- גם את זה עשיתי. יכול להיות שיתוף פעולה- גם את זה היה. זה עדיין לא עבד בגדול. ברגע שעזבתי חשתי הקלה. למרות שידעתי שעשרות הנשים שהגיעו במצטבר קיבלו עולם ומלואו מהמפגשים. וגם אני.
ניסיתי השנה להרים פריוקט לגיוס המונים דרך גדולה, התחלתי והבנתי שזה הרבה יותר מורכב ודורש תשומת לב גדולה ממה שהסכמתי להעניק לזה. עזבתי את זה. חשתי הקלה.
בעקבות המלצתה של אחת הנשים שהיו באחד המפגשים של "החיים כאן ועכשיו" ניסיתי להגיש מועמדות להרצאה בטד.
התאמנתי והכנתי סרטון של דקה באנגלית עם מסר וסיפור שלי ואז התברר שאיחרתי את זמן ההגשה. חשתי הקלה.
זה לא זה כרגע.
ולאחרונה אני חוזרת לתת תשומת לב נוכחת ואוהבת לגדולה- כנראה פרויקט חיי- ושם כבר יש פירות. בקלות, בפשטות ללא מאמץ. זה לא נכון, היו לי גם שם רגעי משבר אבל שם אני לא לבד. קל לי שם לקבל תמיכה.
ונפתחת קבוצת פסיכודרמה לאמהות בהנחייתי בקרוב, בעזרתה של חברת גדולה ולקוחה שלי. גם שם אני לא לבד.
ואני מבינה שיש משהו גדול ממני שמכוון אותי, ורוצה שאנוע לכיוון מסוים, שאמשיך ביצירת מרחבים של אמת וחיבורים.
ביצירת מרחבים של שפע, של מקום לכולם ולכל כולם.
ואני מסכימה שרצוני יהיה כרצון הכוח הזה. אני מסכימה להיכנע וללכת איתו.
אני ממשיכה להחיות את גדולה. ממשיכה להנחות פסיכודרמה. ממשיכה ללכת.
בדרך שלי, בדרך שלו. בדרך שלנו.
הכתיבה שגילתי בזכות מלחמת המפרץ בגיל 12, הכתיבה שאיפשרה לי לכתוב את סודות סודותיי, אפשרה לי לבטא את כל הדברים שגיליתי על עצמי ועל תחושותיי בימיי בגרותי וגרמו לי לבושה גדולה ותחושת בדידות ואשמה.
הדברים התמימים הללו, שכל נערה חווה, שהם כל כך נורמלים, כל כך נורמלים!
יש בי כעס שלא דיברו איתי על זה בפתיחות, שלא אמרו לי שזה בסדר.
גם היום זה קורה... כל המחשבות שאני סוחבת איתי על עצמי, כאילו רק לי יש צורך כזה או אחר ורק אני מתביישת להוציא אותו החוצה. כאילו רק אני רוצה תשומת לב ואהבה. כאילו רק אני נפגעת ונעלבת. ורק אני מרגישה גאווה ותחושת עילוי.
לא רק אני רבותיי. לא רק אני.
גם אתן. גם אחרים. גם כולנו.
להציע משהו ולפחד להעמיס, לפחד ממה שיגידו עליי, ממה שישחבו על ילדותיי
שיראו לי, שיאמרו לי, שיבקרו אותי.
זה ה- פחד- שאני מסכימה להתגבר עליו בכל יום כדי לגדול עוד קצת
זה ה-פחד- שאני מסכימה להתמודד איתו בכל יום כדי להמשיך בדרך שלי
כדי ליזום הרצאה, ושוב ליזום ושוב ליזום
לכתוב את עצמי בה, להזמין נשים, להזמין ולהזמין. ולפעמים זה עובד ולפעמים פחות.
ויש רגעי ייאוש ויש רגעי הצלחה ותחושת מלאות אינסופית.
אכשהוא השנה אני מרגישה שאני מתחילה כל מיני יוזמות חדשות שלא צולחות או שאני לא מתמידה בהן, תלוי איך אני שופטת את זה.
התחלתי לפני כחצי שנה עם ההרצאה "החיים כאן ועכשיו- להעצמת הטוב בחיינו" עשיתי עד לפני כחודש 15 מפגשים. מיוזמתי. ציפיתי שאחרי 15 הרצאות יהיו עשרות נשים בקהל.
בפועל בכל מפגש הגיעו כמה בודדות.
באחד המפגשים הייתי אני מול עצמי. באחד אחר הייתה רק מישהי אחת. באחרים היו בין 4-8 נשים. התעייפתי. הפסקתי נכון לעכשיו. יכול להיות שהייתה צריכה לעצור לדייק- ניסיתי לעשות זאת ועשיתי זאת. יכול להיות שהייתי צריכה להשקיע כסף בשיווק ההרצאה- גם את זה עשיתי. יכול להיות שיתוף פעולה- גם את זה היה. זה עדיין לא עבד בגדול. ברגע שעזבתי חשתי הקלה. למרות שידעתי שעשרות הנשים שהגיעו במצטבר קיבלו עולם ומלואו מהמפגשים. וגם אני.
ניסיתי השנה להרים פריוקט לגיוס המונים דרך גדולה, התחלתי והבנתי שזה הרבה יותר מורכב ודורש תשומת לב גדולה ממה שהסכמתי להעניק לזה. עזבתי את זה. חשתי הקלה.
בעקבות המלצתה של אחת הנשים שהיו באחד המפגשים של "החיים כאן ועכשיו" ניסיתי להגיש מועמדות להרצאה בטד.
התאמנתי והכנתי סרטון של דקה באנגלית עם מסר וסיפור שלי ואז התברר שאיחרתי את זמן ההגשה. חשתי הקלה.
זה לא זה כרגע.
ולאחרונה אני חוזרת לתת תשומת לב נוכחת ואוהבת לגדולה- כנראה פרויקט חיי- ושם כבר יש פירות. בקלות, בפשטות ללא מאמץ. זה לא נכון, היו לי גם שם רגעי משבר אבל שם אני לא לבד. קל לי שם לקבל תמיכה.
ונפתחת קבוצת פסיכודרמה לאמהות בהנחייתי בקרוב, בעזרתה של חברת גדולה ולקוחה שלי. גם שם אני לא לבד.
ואני מבינה שיש משהו גדול ממני שמכוון אותי, ורוצה שאנוע לכיוון מסוים, שאמשיך ביצירת מרחבים של אמת וחיבורים.
ביצירת מרחבים של שפע, של מקום לכולם ולכל כולם.
ואני מסכימה שרצוני יהיה כרצון הכוח הזה. אני מסכימה להיכנע וללכת איתו.
אני ממשיכה להחיות את גדולה. ממשיכה להנחות פסיכודרמה. ממשיכה ללכת.
בדרך שלי, בדרך שלו. בדרך שלנו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה